בקצה ההר - עולם אחר מעבר להרים
בין לבין, עצרנו
במבואותיו של 'פארק עצמאות ארצות הברית' לאתנחתא
קצרה. מקום מרהיב, פורח. על המפה, המרחק בין בר
גיורא לבית מאיר
'מתגמא' בקפיצה. בנסיעה, הדרך ארוכה יותר. אך דומה כי
המרחק הגדול ביותר הוא בין היקב בו היינו קודם
לבין "יקב המסרק".
אנחנו מגיעים
ליקב בדיוק בעיצומה של ההתוועדות הקבועה של הפרלמנט המתכנס כאן
כל ששי בצהריים. שבט גרינגרז, חבורה של ייננים דתיים, בני המושב.
נחום, אביו ואחיו, יחד עם עוד כמה חברים חוגגים את השבת המתקרבת 'על' כמה
סוגי יין, מתוצרת היקב, כמובן. האב, לולן ותיק שעמד בעבר
בראש מועצת הלול, מושבניק 'גזעי', מתענג מאוד על כי השבת
מתקרבת, מחליף חוויות על גידול פטמים עם חברנו פ', בן מושב גם הוא.
בעוד שסוסון הים משווק (עדיין) רק בישראל, הרי שיקב 'המסרק' משווק את
תוצרתו גם בחו"ל. נחום מספר בגאווה על היין
שכשרותו מהווה נכס שיווקי רב עוצמה גם בקרב קהל לא
יהודי. מסתבר כי
לקוחות רבים שאינם יהודים מזהים יין ישראלי על פי הכיתוב 'כשר' כיין
איכותי ביותר.
מהגת המקראית
אל הנירוסטה
בסביבת בית
מאיר נתגלו גתות רבות, מה שהעיד על היסטוריה ארוכת שנים של ייצור ואכסון יין, עוד
מימי המקרא. בימים הם, בטרם התפתחו תהליכי מודרניים, וגם מעבדות עוד לא היו בנמצא,
ייצרו בעיקר חומץ, אותו מהלו במים ושתו. שתו הרבה. אחרי הכול, החלופות היו מים
ו – חומץ...אבל, זה לא היה יין, לא במובן בו אנחנו מכירים אותו כיום. 'איך הם שתו
את זה אז?'.
כשנחום
ואחיו מסתובבים ביקב וראשם מיתמר מעל כולנו, אתה שואל את עצמך למה שני 'ענקים'
כאלו 'השכיבו' את המכלים על הבטן....
עיקשות, מסתבר
היא כנראה טבע שנים לייננים. מכלי הנירוסטה
ממוקמים ביקב כשהם 'שוכבים' על הצד הארוך שלהם. הצרפתים
שמהם נקנו
המכלים לא הסכימו לבקשה המוזרה של הישראלים למקם את המכלים כך ששטח הפנים של
היין יהיה רחב ככל האפשר, מה שיבטיח את התרחשות התהליכים הכימיים בצורה אפקטיבית יותר.
בסופו של דבר, התרצו. ב 'מסרק' רואים גם בזאת כאחד הגורמים המרכזיים בטעמו המשובח
של היין.
'כל שורה – והסיפור שלה'
סבלנות ואורך
רוח כבר אמרנו? בכל כרם יש שורות רבות של גפנים, אבל, לכל
שורה הסיפור שלה. אתה יכול לבצור שורה מסוימת
ולהוציא ממנה
יין מעולה ומשובח. ואילו השורה השכנה, שנבצרת במקביל, יכולה להתגלות כבאושה,
והיין – נכשל. כרם בן זמרה, אחד המקורות המרכזיים לגפן היין, ידע סיפורים כאלה
במהלך עשרות שנותיו. 'של מי השורה הזאת?' – כאן, זה לא שם של תוכנית בטלוויזיה...כאן זה סיפור מהחיים. (התמונה
מאתר www.israelwines.co.il).
לייצר - סוחטים את הענב, לייצא? סוחטים גם את הנשמה
כף-ענק
דוגמת זו המשמשת למעיכת תפוחי אדמה בעת הכנת מחית, משמשת את
היינן לדחוס את הענבים התוססים ביקב. נדרש כוח רב
כדי לדחוס את עיסת הענבים שבמכל הענק, כלפי מטה, על מנת
לקדם את תהליך
התסיסה. זה שלב מאוד חשוב בתהליך הייצור, לכן, לסחוט כאן – זה מבורך...
לייצא? זה כבר 'סיפור' ארוך............. מסתבר כי לכל מדינה תקן ותקנות ייחודיות
משלה לגבי גודל התווית בשפת המקום , הנמצאת מעברו השני של בקבוק היין. קשה לתפוס
אבל צריך להוריד מהאינטרנט מסמך בן 100 עמודים (!) כמעט, המגדיר בפרוטרוט את מאפייני
תווית הרישום כיאה לשוק בארצות הברית. ובלגיה? אנגליה, איטליה, יון? לכל מדינה
תקנות משלה. אם אתה רוצה לייצא, אתה חייב לפעול בדקדקנות מול השלטונות המקומיים.
אז איך יודעים איזו תווית צריך לאיזו מדינה? שאלתי.
'יודעים?? מי
יודע? אנחנו?' מגחך
נחום, 'אנחנו לא יודעים על זה כלום. ברברה יודעת', יודעת וגם מספרת לנו'.
"ייננים זה המקצוע בו יש הכי הרבה שתוף
פעולה בין מתחרים"
משהו טוב
קורה ליין ולתרבות היין בישראל בשנים האחרונות. בסה"כ, מדווחים כי צריכת היין לנפש, עולה
בהדרגה. מה שפעם החל ביין לקידוש ובחבילות שי לחג
של בקבוקי יין
שאיש לא שתה, הופך להיות לחלק בלתי נפרד מהישראליות העכשווית. יקבי הבוטיק,
שאינם מהווים תחרות משמעותית ליקבים הגדולים הביאו לחשיפה רבה של נושא היין בארץ
ובכך גרמו למחזורי מכירות גדולים גם אצל היקבים הגדולים מהם. כשמבקרים אצל ישראלי
שאחרי שלושים שנה בהייטק החליט לעזוב הכול ולהקים יקב בוטיקי, החיבה ליין, כנראה, גוברת. כך גם כששומעים
על צעירה בת 27 שקוראת תיגר על ותיקים ממנה ויוזמת מהלך מרתק.
זו גם הסיבה לכך
שבין הייננים אמנם יש תחרות, בעיקר על איכות וגם על חדשנות, אך
לצד התחרות יש שתוף פעולה רב, גם בעצה, וגם במעשה. ברברה,
מיקבי כרמל, היא מומחית לעניני תקינה של יין ליצוא. היא
'מאגר הידע האנושי' של יינני ישראל. בקיאותה המופלגת ברזי הרזים של יצוא היין
מישראל לעולם הוא נכס אותו היא מעמידה לרשות כל יינן הפונה אליה. 'למה זה קורה?'
אני מקשה על נחום. 'זה עניין של תרבות. ייננים זה המקצוע בו יש הכי הרבה שתוף
פעולה בין מתחרים. כולנו מבינים כי עדיף שנשתף פעולה ונלמד אחד מהשני, ככה כולנו
נצא נשכרים'.
עד המסרק - ובחזרה (קרוב אל) הבית...
לקראת פרידה, מספר לי נחום על המורה אשר אצלו למד ייננות.
כשאני שומע לתדהמתי מי הוא אותו מורה, אני נוכח (שוב)
שהעולם קטן, ואפילו קרוב הביתה. בארי
ססלוב, יינן בהווה ואיש מחשבים בעבר, הבעלים של יקב ססלוב הוא הוא המורה בו מדובר. יקב ססלוב? זה ממש פשוט. בקיבוץ איל, שני מטר מהבית.....